ביקורת עצמית של ילד בן 3 - הריון ולידה

אשטנגה יקרה ,
קראתי את כל מה שכתבת... ומעניין מאד (לדעתי) שבחרת (הן בכותרת והן בתוכן הדברים) להתמקד ב"ביקורת עצמית"...
כי מקריאת הדברים ייתכן ויש פה דברים אחרים/נוספים?...
ועוד מעניין, הקישור שעשית לדימיון אלייך בגילו. זהו קישור מאד נכון, ובהחלט שופך אור על התנהגותו.
אז ככה, בהחלט קיימים הבדלים אינדיבידואליים ברגש ובויסותו בין ילדים, הגם באותה משפחה, הגם אחים.
ילדים ותינוקות מסוימים הם יחסית מתונים. הם אינם מתעצבנים בקלות ומסוגלים להרגיע את עצמם טוב יותר מילדים אחרים בני גילם. ילדים אחרים הם די אמוציונאליים; הם מתעצבנים בקלות, והרגש השלילי שלהם נמשך זמן ארוך. ילדים נבדלים גם במהירות שבה הם מבטאים את הרגשות שלהם. הסברים מסוימים להבדלים אלו מדגישים הבדלים ביולוגיים בילדים שמשתקפים בטמפרמנט שלהם. הסברים אחרים מדגישים את תפקיד הסוציאליזציה בהתפתחות האישיות של ילדים. כמעט בוודאות, גם גורמים ביולוגיים וגם סביבתיים תורמים להבדלים שאנו רואים באמוציות של ילדים ובהתנהגויות שקשורות להן. טמפרמנט מוגדר כמבוסס ביולוגית – גם תורשה וגם אספקטים של תפקוד ביולוגי כמו התפתחות נוירולוגית ותגובה להורמונים שעשויים להיות מושפעים מהסביבה במהלך התקופה הפרה-נטלית (לפני הלידה) ולאחר הלידה. ופה המקום לשאול אותך: איזה מן תינוק הוא היה? האם הייתה לו הסתגלות איטית לחוויות חדשות? סיכוי גבוה לתגובה שלילית ואינטנסיבית לגירויים ואירועים, וחוסר סדירות כלשהי בתפקודים הגופניים? (למשל: "הפיכת יום ללילה", קשיי שינה, קשיי עיכול - גזים וקוליק, התקשה בהסתגלות למרקמים על העור, וכו') או שבתור תינוק הוא התאפיין דווקא בהסתגלות קלה לסיטואציות חדשות, ביסס שגרה במהירות, ובאופן כללי היה בעל מצב-רוח עליז, וקל היה להרגיע אותו?
כאשר אנו מדברים על יציבות של הטמפרמנט לאורך זמן, מדובר על ממצאים ממחקרים שמראים שאספקטים מסוימים של הטמפרמנט נוטים להיות יותר יציבים מאשר אחרים. אמוציונאליות חיובית, פחד, ומצוקה/כעס - נותרים יציבים, יחסית לאספקטים אחרים של הטמפרמנט (רמת הפעילות, למשל) מתקופת הינקות לתוך הילדות.
סוציאליזציה הורית לתגובות הרגשיות של ילדים: הסוציאליזציה של ההורים לילדיהם כוללת את הסוציאליזציה לתגובות הרגשיות של ילדיהם. הורים מבצעים סוציאליזציה זו דרך (א) הביטוי הרגשי שלהם עם ילדיהם ואנשים אחרים, (ב) התגובות שלהם לביטוי הרגשי של ילדיהם (ג) והדיונים שהם מנהלים עם ילדיהם על רגש וויסות רגשי.
נמצא במחקרי מעבדה, שקרוב לגיל 3, ילדים מפגינים יכולת בסיסית להעניק כינויים לטווח צר יחסית של הבעות אמוציונאליות שמוצגות בתמונות או על פרצופי בובות. ילדים קטנים הכי טובים בתיוג של שמחה, כאשר יכולתם להבדיל בין אמוציות שליליות שונות – כעס, פחד ועצב – מתגלה בהדרגה בשנות ביה"ס המוקדמות. ילדים בני 3 כבר מיומנים באופן יחסי בזיהוי סיטואציות שמחות. לעומת זאת, בזיהוי סיטואציות עצובות/שליליות הם אינם מיומנים לפחות עד גיל 4.
באופן מפתיע, ילדים, גם קטנים יחסית מיומנים בזיהוי אמוציות של אחרים על בסיס תנועות גוף הבעתיות בלבד. היכולת להבדיל ולתייג אמוציות שונות עוזרת לילדים להגיב כהלכה לאמוציות של עצמם ושל אחרים.
נשמע שה"הענשה העצמית" באופן פיזי מוכרת לך... איך ומתי (לפי זיכרונך, או זיכרון הורייך...) זה התמתן אצלך?
לפי כל מה שכתבתי לך קודם, הביני שניתן לשייך זאת לאופי ולטמפרמנט מולדים, כמו גם לשלבי התפתחות רגשית תקינה.
כרגע, הייתי ממשיכה לשחק איתו במשחקי התפקידים (עצם עדותך על הרצון למשחק חוזר שכזה, שוב ושוב - יכול להעיד על רצון מצידו לעבד שוב ושוב את הדברים... שכנראה לא מובנים/מעובדים אצלו.), כמו"כ - עובדת עם ספרונים/כרטיסיות של פרצופים/מצבים/דמויות במגוון מצבים רגשיים, ומבקשת ממנו לתאר/להדגים את המצב בספרון/בכרטיסייה.
גם אם הוא אינו וורבאלי, זה בסדר. דברי איתו את. תארי את את הסיטואציה, שאלי אותו האם הוא מסכים עם הפירוש שנתת? האם היה רוצה להוסיף משהו?...
זה דורש עבודה של שניכם, אבל אני מאמינה שזה ישתלם... (ובנוסף, הוא יגדל מעט, ודברים הרי לא נשארים סטטיים...)


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

שרון תודה על התשובה המהירה,
את מאד צודקת במכלול של רב הדברים, אולי חוץ משינה וקשיי עיכול שלא היו לו- הוא ישן מעולה ותמיד ישן מעולה-אבל היתה לו בעיה בהרדמות עצמה- בעיה שנפתרה רק בחודשים האחרונים מעצמה. הרוב הגדול מאד רלוונטי,
הוא ילד עם רגישות יתר גופנית גדולה- לא מוכן לשים פליזים, חולצה עם קפוצ'ון או צווארון, מוריד נעלים וסנדלים בכל מקום.
מאד אוהב להתחבק ולהתנשק וצריך את זה.
הצליח לאכול מוצקים בגיל מאד מאוחר- שנה וחודש בגלל רגישות יתר בבית הבליעה- הקיא כל הזמן.
אגב- נולד לפני הזמן בחודש שמיני, ואמרו לי בעבר שיכול להיות קשור לנושא החושי.
הוא ילד מאד מאד שמח- וזה המצב רב הזמן -אבל הכל קיצוני- או אושר גדול- או עצבים וכעס גדול.
קשה לו אכן להסתגל למצבים חדשים- נקודת התורפה הזו בולטת בעיקר כשמגיעים הביתה אחרי בילוי משותף בחוץ או סתם חזרה מהגן- יש אצלנו מצב של "נפילת מתח" והיום אני כבר צולחת את זה בהצלחה אבל לקח זמן לגבש טקטיקות להתמודדות עם העניין הזה.
אגב- ילד מאד ורבלי- פשוט לא מדבר על עצמו, רק על דברים אחרים.
לגבי עצמי-כילדה היו לי התקפים עד גיל די מאוחר אני חושבת... מזכרוני בלבד- אמא שלי בהכחשה אי אפשר לדבר איתה על העניין כי היא ישר נכנסת להתגוננות במקום להבין שזה ממש לא מעניין אותי כשלעצמו אלא רק מתוך רצון לעזור לבן שלי.
לא חושבת שזה היה משהו נפוץ, אבל גם אצלו זה לא, פשוט כשזה קורה- אנחנו אח"כ מסתובבים בתחושה קשה של אזלת יד במשך כמה ימים וזה קשה לנו בתור הורים.
הרעיון שלך לגבי השיחות ומשחקי התפקידים נראה לי באמת טבעי- כי גם ככה אנחנו עושים זאת וכדאי באמת לנצל את זה לדבר על רגשות...

המון תודה- אם עולים לך עוד רעיונות בהתאם לדברים הנוספים שכתבתי, אשמח לשמוע תגובה כמובן..
ואם יש לך המלצה לספרונים כאלו כמו שציינת שאת יודעת שהם טובים ומתאימים למצבים כאלו- אשמח אם תוכלי להפנות אותי, שוב תודה.

אשטנגה ,
איכשהו, מתחזק גם אצלי הכיוון של קושי בויסות תחושתי - מספר מאפיינים שתיארת יכולים להיות מתאימים ל"היפרסנסיטיבי למגע" (תגובתיות יתר טקטילית), כמו למשל הימנעות (="ביישנות") מהתקהלויות חברתיות ורגישות למגע של קפוצ'ון או צווארון, ומספר מאפיינים שתיארת יכולים להיות מתאימים ל"היפוסנסיטיבי למגע" (תת תגובתיות), כמו למשל מאפייני הפגיעה העצמית שתיארת.
כך או כך, מדובר על אותו הטווח של הקשיים בויסות החושי, ואצל ילד אחד בהחלט יכולים להופיע מאפיינים הן של תגובתיות יתר והן של תת תגובתיות.
הכתובת הנכונה במקרה זה היא מרפאה בעיסוק, בדר"כ דרך המכון להתפתחות הילד.
ניתן בהחלט לטפל בכך, הטיפול אינו מסובך ושווה לעשותו, כיוון שקשיים בויסות חושי-תחושתי שלא מטופלים, עלולים לגרור קשיים ובעיות "רציניות" יותר בעתיד - כולל בעיות רגשיות וקשיים בתחום החברתי...
הפנייה למכון להתפתחות הילד נעשית דרך רופא הילדים - דרשי הפנייה.
בהצלחה מתוקה!

שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T

היי שוב אשטנגה ,
אני יכולה להמליץ לך להכנס לכאן: www.orianit.org/fmorim, זהו ה"פורום הגדול למורים ולגננות". כשאת נכנסת, מצד ימין יש תפריט. בחרי: "קבצים - הגיל הרך". נפתח חלון, ובו בצד ימין כתוב: "חפשו את הקובץ" בחלונית רשמי: "פרצופי רגשות", ותראי מה את מקבלת. ייתכן שתמצאי שם דפי צביעה ועבודה בנושאים של הבעת רגשות, פרצופי רגשות, פרצופים שונים, מימיקות ומחוות גוף - כל הנושאים הרלוונטיים לעבודה על הבעה רגשית וביטוי רגשי.
אם לא תמצאי שם, המשיכי לגלוש באתר. אני מוצאת שיש בו חומרים רבים וטובים לעבודה עם ילדים (ולא רק לגיל הרך. יש שם מגוון כלי עבודה למגוון גילאים.)

בנוסף, ובנוסף למה שכבר כתבתי לך בנושא שהעלית, אני רוצה להציע דרך נוספת שאינה באה במקום הדברים האחרים שהוצעו לך, אך אולי תהווה דרך התמודדות יעילה לזמן המיידי שבו קורות הסיטואציות המטרידות אותך עם בנך:
כאשר קורית סיטואציה שכזו של מן "התרגשות יתר" ואת שמה לב שהילד מתקשה להכיל את מה שקורה ומתחיל לצעוק ("דיייייי!!" או צעקה אחרת) או לחילופין להכות את עצמו, הדרך הטובה ביותר מצידך לנהוג בסיטואציה כזו דומה מאד לדרך לרסן התפרצות זעם: לגשת אל הילד, לחבק בעוצמה, ללחוש באוזנו שיקוף של המצב, ולהציע לו דרכי התבטאות חלופיות, תואמות יותר.


שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T