היי איריס
,
אני מניחה שהשיתוף הזה אינו קל לך... ועל כך קבלי חיזוקים וחיבוקים...
בוודאי שהכי לא קל כשאומרים לנו דבר שכזה על היקר לנו מכל...
האם זה משהו חדש? האם התפתחותה הייתה תקינה עד לגיל מסוים, ואז "קרה משהו"? (שמת לב לנסיגה, אבדן יכולות שכבר היו, ודברים מסוג זה)
או שמא מדובר על מצב סטטי, מעין עיכוב בהתפתחות?
היא בת 2.5, האם שמת לב לחריגות אצלה בתחומים של יצירת קשר (קשר עין למשל)? משחק דימיון (גם ללא שימוש בשפה וורבאלית)?
האם אגם אובחנה? (האם באבחון אמרו לך ש"זה סוג של אוטיזם"?)
כך או כך, נראה שיש עיכוב התפתחותי...
יותר מזה לא אוכל לומר, זה יהיה חסר אחריות מצידי ללא היכרות עם הילדה ועם פרטים נוספים על העיכוב ועל סדר יומה, פרטים שלא בטוח שתרצי לכתוב כאן...
בכל מקרה, אני בטוחה שמצב זה קשה מנשוא בשבילך...
אוכל לומר לך שהספקטרום האוטיסטי (אם אכן מדובר בהפרעה מסוג זה) הוא רחב מאד. בתוכו מצוים המצבים היותר קשים, והפחות קשים, שהלוקים בהם מסוגלים בהחלט לקיים חיים רגילים, טובים ומספקים - הן כילדים והן כאנשים מבוגרים.
ומילה מהלב: זו ילדתך. זו ביתך. זו אהבת חייך. הרי זה ברור לשתינו (לי זה ברור כבר עתה. באיזשהו מקום - ייתכן שחבוי כעת - זה ברור גם לך. בהחלט ייתכן שעכשיו מכסים על בהירות זו חרדות, פחדים וחששות מפני הלא ידוע.) שהיא תתמיד להיות ביתך אהובתך גם אם... יתגלה הדבר ממנו את חוששת. ולפעמים - זה כל מה שצריך, איריס. את האהבה האמיתית, הכנה, והטהורה הזו שבין אם לביתה. ואגלה לך סוד קטן - במקרה של אוטיזם - זה כמעט כמעט כל מה שצריך...
חיזקי יקירה
שרון שמש
M.Sc
פסיכוטרפיסטית התנהגותית קוגנטיבית C.B.T